המתריעים בשער - Whistle-blow
בנאום בכנסת באפריל 2008 אמר מבקר המדינה השופט בדימוס לינדנשטראוס: "הניסיון מלמד כי לא אחת בעת חשיפת מעשי שחיתות במקום העבודה, תחת שימת מעשי השחיתות עצמם במרכז תשומת הלב, הופך העובד, חושף מעשי השחיתות, למרכז ההתעניינות והוא סובל מהתנכלויות, אשר לעתים מגיעות כדי פיטורים. התרעה של עובדים על מעשי שחיתות במקום עבודתם לרוב אינה מתקבלת באהדה. לממונים על העובד חושף מעשי השחיתות, גם אם הם עצמם אינם מעורבים בשחיתות, אין עניין שהארגון יצטייר בעיני הציבור בגוונים שליליים. יתרה מכך, לעתים קרובות, הנהלת הארגון אינה מעוניינת להתעמת עם העובד או הממונה המושחת".
אמון הציבור ברשויות השלטון הינם מנכסיה החשובים של הדמוקרטיה. הרשימה המתארכת של מעשי השחיתות במדינה מחייבת עידודם של המתריעים בשער, תוך שימת לב למחיר היקר המשולם על ידם. ואמנם, הבעיה היסודית לגבי המתריעים קשורה לאופן שבו נתפסת פעולתם בסביבה הארגונית והחברתית בה הם פועלים. האם המתריע הוא אלטרואיסט רודף צדק או מלשין שמניעיו אנוכיים? כבר מקורותינו עסקו בחובת ההתרעה וההוכחה בשער, לצד הקושי לקבלם: '"מחטיאי אדם בדבר, ולמוכיח בשער יקשון; ויטו בתהו, צדיק.' (ישעיהו פרק כט כא). ובמשנה תורה לרמב"ם הלכות תשובה פרק ד, נאמר: והשונא את התוכחות--שהרי לא הניח לו דרך תשובה, שהתוכחה גורמת לתשובה, שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימין אותו, חוזר בתשובה."
הדיון בסוגיית ההתרעה - Whistle-blow (המושג Wistelblowing נלקח מתחום המשחקים הספורטיביים, שם השופט שורק לעברה כאשר הוא רואה אותה) תופס מקום נכבד בתחום הפילוסופיה של האתיקה. על פניו ההתרעה נתפסת כאקט נאצל ומחויב המציאות על מנת להגן על "האינטרס הציבורי" ועל "טובת הכלל" מפני חברי הארגון שהינם חסרי נורמות של אתיקה, צדק ומוסר אישי וחברתי. רוב הספרות והמאמרים בתחום האקדמי, מסווגים את הצורך להתריע בסקלה שבין: הזכות להתריע - למחויבות להתריע. עיון מעמיק יותר בסוגיית ההתרעה מציב לא מעט שאלות, קונפליקטים וספקות בהקשר ל: א. נאמנות המתריע לחברה לעומת נאמנותו לארגון, למנהליו, לקולגות לעבודה ולמשפחתו. ב. האגואיזם בשיקולי המתריע. ג. "כדאיות" ההתרעה.
ניתן להגדיר התרעה בהגדרה בסיסית כ"סוג של פעולה החושפת בציבור מידע מסווג על ארגון לגיטימי כדי למנוע נזק לא טריוויאלי לציבור". על פי הגדרות נוספות התנאים היסודיים להתרעה הינם: האקט נובע ממניעים מוסריים נאותים של מניעת נזק לא הכרחי לאנשים אחרים. המתריע משתמש בהליכים הפנימיים הקיימים לתיקון ההתנהגות הבעייתית לפני שהוא בוחר בחשיפה ציבורית (מלבד כאשר נסיבות מיוחדות מונעות זאת). למתריע יש עדויות שיכולות לשכנע אדם סביר. המתריע סבור שסכנה חמורה עלולה לנבוע מן המעשה הלא תקין. המתריע פועל בהתאם לאחריות שלו למנוע ולחשוף הפרות מוסר.
להתרעה או לאי - התרעה יכולות להיות סיבות פנימיות הקשורות לניסיונו, אמונותיו וערכיו של המתריע, או סיבות חיצוניות הקשורות למעמדו בחברה, לאתיקה בפירמה, לחוקי המדינה וכיוצ"ב . מניעים אפשריים להתרעה הינם: תחושת סיפוק פנימי. פתרון לחוסר נוחות ולחץ פנימיים. תיגמול בדרך אינטרינזית. מצפון או סופר אגו מפותחים. אשיות בעלת שיפוט מוסרי - ערכי גבוה. חומרת וגודל הבעיה. ניסיון מתגמל (גם לגבי אחרים). חיזוקים חיוביים. תחושת נקם.
מניעים אפשריים לאי - התרעה: קונפורמיות ופחדנות. למידה מניסיון - חיזוקים שליליים. אי בהירות ודיפוזיה באשר לאחריות. הפחד להיות יוצא דופן. פחד מפני ענישה - מחיר ההתרעה. דיסוננס קוגנטיבי - התנהגות ולאחריה שינוי העמדה הראשונית (שהייתה בעד ההתרעה). חומרת וגודל הבעיה.
ההתייחסות לתופעת ההתרעה הינה דו קוטבית. מצד הצבור הרחב יש אהדה גדולה למתריעים, כשומרי גחלת המוסר, ועל הסיכון הרב שהם נוטלים על עצמם בחשפם עוולות מנהליות ובניסיונם לעקור אותן מהשורש. מצד שני קיימים ארגונים ומנהלים שהינם נשוא ההתרעה השוללים את התופעה כפוגעת במדרג ההיררכי ובנאמנות למערכת כולה.
בעשורים האחרונים נעשו ניסיונות תחיקתיים בארצות שונות להעניק הגנה למתריעים, במגמה לעודדם למלא את שליחותם הציבורית. בארה"ב, מאז ממשל קרטר, נעשו ניסיונות בתחום התחיקה ובהקמת מנגנונים מיוחדים לרישום תלונות, טיפול בהן, ובמיוחד - מתן הגנה בפועל למתריעים שנפלו קורבן לנקמנות ארגוניהם. Civil Service Act, 1978, בא להעניק הגנה למתריעים בשרות הפדרלי. The National Labor Relations Act - מעניק הגנה לעובדים המוסרים מידע על התנהגות ארגונים הפוגעת בהסכמי שכר. בממשל הפדרלי הוקמו שתי יחידות כדי לטפל בתלונות המתריעים.
סקרים שנערכו בארה"ב מעלים סימני שאלה לגבי יעילותם של החוקים והגופים המיוחדים, הן בתחום הגברת ההתרעה והן בתחום הטיפול להם זוכים המתריעים. הסקרים מצביעים על כך שמתריעים לא רק מאבדים את עבודתם ופרנסתם, אלא שרבים מוציאים כסף רב כדי להגן על עצמם בבתי משפט. נראה שהסיבות לכישלון ההגנה למתריעים קשור בכך שדפוסי ההתנהגות הניהוליים לא השתנו.
באשר לתחיקה בנושא ההתרעה בישראל, בשנת 1981 תיקנה כנסת ישראל חוקים בתחום ההתרעה. חוק מבקר המדינה: סעיף 45 א' רבתי עד 45 ה' רבתי עוסק במתן הגנה למתריעים (נספח א'). החוק מתייחס ל "תלונה של עובד הציבור שחשף מעשי שחיתות", ומפרט כי "תלונה של עובד על מעשה שעשה מעי שממונה עליו בתגובה על כך שהוא הודיע בתום לב ועל פי נהלים תקינים , על מעשה שחיתות שבוצעו בגוף שבו הוא עובד תבורר לפי הוראות פרק זה, בכפוף לסעיפים 45 ב' עד 45 ה'". למבקר המדינה סמכות: לברר את נושא הפגיעה במתלונן. להורות על צו מניעה כדי להגן על זכויות העובד. לבטל בצו החלטי על ביטול הפיטורים או על מתן פיצויים מיוחדים לעובד, בכסף, או בזכויות. לצוות על העברת העובד למשרה אחרת בשירות מעבידו. להגיש תלונה כנגד מי שהתריע שלא בתום לב או מתוך קנטרנות. בשנת 1992 חוקק חוק ההגנה על עובדים והחוק לעידוד טוהר המידות בשירות הציבור, התשנ"ב- 1992. בשנת 1989 הוקמה עמותת "עוגן" אשר תכליתה לסייע לעובדים אשר חשפו שחיתויות ולהפנותם לסיוע משפטי מטעם העמותה.
ניתן לנתח את נושא ההתרעה בהתייחס לתיאוריות פילוסופיות שונות:
האקזיסטנציאליזם - למרות שלא נמצא עיסוק ישיר בנושא ההתרעה בפילוסופיות הקיום, אפשר להסיק מתורותיהם של קאנט, סארטר ואחרים, כי באמצעות הבחירה האישית אנו מעצבים לא רק את דמותנו הפרטית אלא את תדמית החברה כולה. ניתן להסיק שההתרעה מחוייבת. שכל אחד מאתנו חייב להתריע כאשר הוא פוגש בשחיתות, שהרי בכל בחירה מתוך חירות, אנו מגדירים את ערכינו, וכל מעשה ומעשה מעצב את דמותה של החברה כולה.
התועלתנות - העיקרון התועלתני קובע שפעולה מוסרית היא אותה פעולה שגורמת מקסימום תועלת למקסימום בני אדם, או בנוסח אחר: לעולם עליך להתנהג כך שתגדיל את תועלת הכלל בצורה המירבית שבאפשרותך. גם כאן איננו מכירים מידע הקיים בתיאוריה זו לגבי תחום ההתרעה, אולם ניתן בהחלט להסיק מעיקריה של התיאוריה כי ההתרעה מחויבת, שהרי יעודה המרכזי של ההתרעה הינה תועלת הכלל.
האגואיזם האתי - ג'סי קאלין מגדיר את ה"אגואיזם האתי" כ: "העמדה האומרת, שמותר באפן מוסרי ואפילו יש חובה מוסרית, לכל אדם, לפעול לטובת האינטרסים האישיים שלו, גם כאשר אינטרסים אלה מתנגשים או שאינם עולים בקנה אחד עם האנטרסים של הזולת". מכאן ניתן להסיק באופן מיידי כי ההתרעה אינה מחוייבת, באם יש חשש כלשהו שהמתריע יפגע מתוצאות פעולתו.
עמדת המשך לתאוריית האגואיזם האתי, הינה ה"אגואיזם הפסיכולוגי" שבבסיס טענותיו "הדבר היחיד שאותו מסוגל האדם לרצות, מעצם טבעו, הוא התועלת האישית שלו. אם רוצה הוא בתועלתם של אחרים, הרי זה רק כאמצעי לתועלתו הוא". תאוריה זו נותנת משנה תוקף להסק - המתריע יתריע אך ורק אם הדבר עולה בקנה אחד עם תועלתו האישית.
כנגד הטענה כי התרעה מחויבת רק במקרים בהם מתקיימים תנאים מסוימים, כמו שהנזק הפוטנציאלי הינו חמור מאד, וכאשר יש תיעוד על הנוהל או הפגם, שיכולים לגרום נזק, וכשיש סיבה טובה להאמין שחשיפה ציבורית תמנע את המעשה הלא תקין בהווה ובעתיד, יש הטוענים כי אין אבחנה בין זכות למחויבות, ותמיד יש מחויבות להתריע, במיוחד על רקע החקיקה המגוננת על המתריעים. דוגמא טובה לכך היא מקרה מעבורת החלל צ'אלנג'ר אשר התפוצצה זמן קצר לאחר שיגורה ושבעת האסטרונאוטים שהיו על סיפונה נהרגו. אחד המהנדסים בחברת מורטון סיקול בע"מ ידע על בעיה בחיבורים מסוימים בטיל, ואמנם העביר דאגתו באופן נחרץ בפני הנהלת החברה ובפני פקידים בנאס"א. אך ההנהלה לא קבלה את דעתו ואף התנכלה לו מאוחר יותר.
אחת ההנחות העיקריות בטיעונים נגד ההתרעות הינה: מניעיו של המלשין לביצוע ההלשנה, הנובע ברוב המקרים משיקולים אנוכיים, ולא משיקולים של טובת הכלל. למרות שקיימת תפיסה המצדיקה "אגואיזם אתי" ו"אגואיזם פסיכולוגי" מבחינה אתית, הרי שיקולים של נקמנות אישית, האדרה עצמית, תאוות פרסום ומניעים אגואיסטים אחרים של המלשינים, אינם עולים בקנה אחד עם אתיקה ומוסר. "הגיהנום" אותו עובר המלשין בתהליך "ההוצאה לאור" של הלשנתו, נובע גם כן מזווית זו של בחינת הסוגיה. עצם העובדה שהמלשין יכול להרוויח מחשיפת האמת. עידוד המלשינים, יכול לגרום לפגיעה עצומה בצנעת הפרט ובחופש הפרט, שהרי המלשין מרשה לעצמו לפגוע לכל פרט ופרט ולפרסם מידע, בין אם רלוונטי או לא, לגבי מושא ההלשנה.
שאלה מרכזית בתחום "ההתרעה" הינה מצבו האישי של המלשין או המתריע לאחר פעולתו. לזה מצטרפת שאלה נוספת בדבר מוכנות החברה והמערכות לקבל הלשנות ולטפל כיאות במלשינים.
רשויות ממשלתיות אליהן מועברים המסרים, נוהגות להתעלם או לכסות על מחדלים. כתבים ועיתונאים עוסקים בעניין יום יומיים ומיד עוברים לסיפור הבא. ומי שנותר ללא עבודה, ללא חברים ובמצב פיננסי ונפשי קשה - הוא המתריע. צבי הראל במאמרו "הפריירים" (1991) מפרט שורה ארוכה של מקרי הלשנה וההשלכות של תוצאות ההלשנה על מלשינים, לדוגמא:
מאיה קוך - מנהלת חשבונות בתנובה הלשינה: "יד נעלמה מעכבת את השיקים של לקוחות החברה...", ארבעה ימים לאחר פנייתה לעיתונות, פוטרה מעבודתה. במכתב הפיטורין נכתב: "הינך מפוטרת מיידית עקב מעילה באמון". מאיה קוך פוטרה ללא פיצויים.
יוסף תמיר - "תיק אפרסק": התלונן על שחיתות במשרד הפנים ועל העברת כספים ממשרד הפנים למוסדות המפד"ל, הוא פוטר מתפקידו, הוחזר לאחר מס' חודשים לתפקידו בהתערבותם של שולמית אלוני ומבקר המדינה.
דר' אורי יערי חשף רשלנות רפואית בבי"ח בכפר סבא, ונאלץ מהיום למחר לעבור לבי"ח בלינסון. מבחינת בית המשפט לא זכה לדברי עידוד כחושף הפרשה ולחיזוק ידי האנשים.
יוסף הופמן, משגיח כשרות במלון הילטון, הצביע על קבלת שוחד של משגיח מטעם הרבנות. המלשין סבל במשך שנתיים מהתנכלות מצד הרשויות הדתיות ולאחר שנתיים מת מהתקף לב.
שמעון יוליס - מבקר במשרד הדתות: חשף שחיתות בקיום ישיבות פיקטיביות של המשרד. אולץ לצאת לגמלאות.
האיומים העומדים בפני המלשינים הינם פיטורים אישיים, איבוד המוניטין שלהם, קושי במציאת תעסוקה חדשה, אפשרות לאיבוד משפחה, חברים, איומים ישירים ועקיפים עליהם ועל בני משפחתם.
נושא ההתרעה מעלה בעיה מוסרית: מהי ההתנהגות הנכונה במצב של התנגשות אינטרסים, האינטרס האישי מול האינטרס הכללי, הציבורי. על מנת שההתרעה תתפוס מקומה בארגונים כמעשה לגיטימי ועל מנת שהמתריעים לא ישלמו מחיר יקר על פעולתם, יש לפתח תחיקה יסודית ומקיפה בתחום לגיטימיות ההתרעה וזכויות המתריעים.
"שנאו בשער, מוכיח; ודבר תמים, יתעבו." (עמוס פרק ה י), אמנם נכון שחלק מחושפי השחיתויות משקרים, ועושים זאת מתוך מניעים של נקמנות ורשעות, אך האחרים באים לומר - עד כאן. אי אפשר לחיות בחברה מושחתת. צריך לשנות. והמחיר שהם משלמים הוא מחיר אישי, משפחתי וכלכלי קשה מאוד.
בנאום בכנסת באפריל 2008 אמר מבקר המדינה השופט בדימוס לינדנשטראוס: "הניסיון מלמד כי לא אחת בעת חשיפת מעשי שחיתות במקום העבודה, תחת שימת מעשי השחיתות עצמם במרכז תשומת הלב, הופך העובד, חושף מעשי השחיתות, למרכז ההתעניינות והוא סובל מהתנכלויות, אשר לעתים מגיעות כדי פיטורים. התרעה של עובדים על מעשי שחיתות במקום עבודתם לרוב אינה מתקבלת באהדה. לממונים על העובד חושף מעשי השחיתות, גם אם הם עצמם אינם מעורבים בשחיתות, אין עניין שהארגון יצטייר בעיני הציבור בגוונים שליליים. יתרה מכך, לעתים קרובות, הנהלת הארגון אינה מעוניינת להתעמת עם העובד או הממונה המושחת".
אמון הציבור ברשויות השלטון הינם מנכסיה החשובים של הדמוקרטיה. הרשימה המתארכת של מעשי השחיתות במדינה מחייבת עידודם של המתריעים בשער, תוך שימת לב למחיר היקר המשולם על ידם. ואמנם, הבעיה היסודית לגבי המתריעים קשורה לאופן שבו נתפסת פעולתם בסביבה הארגונית והחברתית בה הם פועלים. האם המתריע הוא אלטרואיסט רודף צדק או מלשין שמניעיו אנוכיים? כבר מקורותינו עסקו בחובת ההתרעה וההוכחה בשער, לצד הקושי לקבלם: '"מחטיאי אדם בדבר, ולמוכיח בשער יקשון; ויטו בתהו, צדיק.' (ישעיהו פרק כט כא). ובמשנה תורה לרמב"ם הלכות תשובה פרק ד, נאמר: והשונא את התוכחות--שהרי לא הניח לו דרך תשובה, שהתוכחה גורמת לתשובה, שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימין אותו, חוזר בתשובה."
הדיון בסוגיית ההתרעה - Whistle-blow (המושג Wistelblowing נלקח מתחום המשחקים הספורטיביים, שם השופט שורק לעברה כאשר הוא רואה אותה) תופס מקום נכבד בתחום הפילוסופיה של האתיקה. על פניו ההתרעה נתפסת כאקט נאצל ומחויב המציאות על מנת להגן על "האינטרס הציבורי" ועל "טובת הכלל" מפני חברי הארגון שהינם חסרי נורמות של אתיקה, צדק ומוסר אישי וחברתי. רוב הספרות והמאמרים בתחום האקדמי, מסווגים את הצורך להתריע בסקלה שבין: הזכות להתריע - למחויבות להתריע. עיון מעמיק יותר בסוגיית ההתרעה מציב לא מעט שאלות, קונפליקטים וספקות בהקשר ל: א. נאמנות המתריע לחברה לעומת נאמנותו לארגון, למנהליו, לקולגות לעבודה ולמשפחתו. ב. האגואיזם בשיקולי המתריע. ג. "כדאיות" ההתרעה.
ניתן להגדיר התרעה בהגדרה בסיסית כ"סוג של פעולה החושפת בציבור מידע מסווג על ארגון לגיטימי כדי למנוע נזק לא טריוויאלי לציבור". על פי הגדרות נוספות התנאים היסודיים להתרעה הינם: האקט נובע ממניעים מוסריים נאותים של מניעת נזק לא הכרחי לאנשים אחרים. המתריע משתמש בהליכים הפנימיים הקיימים לתיקון ההתנהגות הבעייתית לפני שהוא בוחר בחשיפה ציבורית (מלבד כאשר נסיבות מיוחדות מונעות זאת). למתריע יש עדויות שיכולות לשכנע אדם סביר. המתריע סבור שסכנה חמורה עלולה לנבוע מן המעשה הלא תקין. המתריע פועל בהתאם לאחריות שלו למנוע ולחשוף הפרות מוסר.
להתרעה או לאי - התרעה יכולות להיות סיבות פנימיות הקשורות לניסיונו, אמונותיו וערכיו של המתריע, או סיבות חיצוניות הקשורות למעמדו בחברה, לאתיקה בפירמה, לחוקי המדינה וכיוצ"ב . מניעים אפשריים להתרעה הינם: תחושת סיפוק פנימי. פתרון לחוסר נוחות ולחץ פנימיים. תיגמול בדרך אינטרינזית. מצפון או סופר אגו מפותחים. אשיות בעלת שיפוט מוסרי - ערכי גבוה. חומרת וגודל הבעיה. ניסיון מתגמל (גם לגבי אחרים). חיזוקים חיוביים. תחושת נקם.
מניעים אפשריים לאי - התרעה: קונפורמיות ופחדנות. למידה מניסיון - חיזוקים שליליים. אי בהירות ודיפוזיה באשר לאחריות. הפחד להיות יוצא דופן. פחד מפני ענישה - מחיר ההתרעה. דיסוננס קוגנטיבי - התנהגות ולאחריה שינוי העמדה הראשונית (שהייתה בעד ההתרעה). חומרת וגודל הבעיה.
ההתייחסות לתופעת ההתרעה הינה דו קוטבית. מצד הצבור הרחב יש אהדה גדולה למתריעים, כשומרי גחלת המוסר, ועל הסיכון הרב שהם נוטלים על עצמם בחשפם עוולות מנהליות ובניסיונם לעקור אותן מהשורש. מצד שני קיימים ארגונים ומנהלים שהינם נשוא ההתרעה השוללים את התופעה כפוגעת במדרג ההיררכי ובנאמנות למערכת כולה.
בעשורים האחרונים נעשו ניסיונות תחיקתיים בארצות שונות להעניק הגנה למתריעים, במגמה לעודדם למלא את שליחותם הציבורית. בארה"ב, מאז ממשל קרטר, נעשו ניסיונות בתחום התחיקה ובהקמת מנגנונים מיוחדים לרישום תלונות, טיפול בהן, ובמיוחד - מתן הגנה בפועל למתריעים שנפלו קורבן לנקמנות ארגוניהם. Civil Service Act, 1978, בא להעניק הגנה למתריעים בשרות הפדרלי. The National Labor Relations Act - מעניק הגנה לעובדים המוסרים מידע על התנהגות ארגונים הפוגעת בהסכמי שכר. בממשל הפדרלי הוקמו שתי יחידות כדי לטפל בתלונות המתריעים.
סקרים שנערכו בארה"ב מעלים סימני שאלה לגבי יעילותם של החוקים והגופים המיוחדים, הן בתחום הגברת ההתרעה והן בתחום הטיפול להם זוכים המתריעים. הסקרים מצביעים על כך שמתריעים לא רק מאבדים את עבודתם ופרנסתם, אלא שרבים מוציאים כסף רב כדי להגן על עצמם בבתי משפט. נראה שהסיבות לכישלון ההגנה למתריעים קשור בכך שדפוסי ההתנהגות הניהוליים לא השתנו.
באשר לתחיקה בנושא ההתרעה בישראל, בשנת 1981 תיקנה כנסת ישראל חוקים בתחום ההתרעה. חוק מבקר המדינה: סעיף 45 א' רבתי עד 45 ה' רבתי עוסק במתן הגנה למתריעים (נספח א'). החוק מתייחס ל "תלונה של עובד הציבור שחשף מעשי שחיתות", ומפרט כי "תלונה של עובד על מעשה שעשה מעי שממונה עליו בתגובה על כך שהוא הודיע בתום לב ועל פי נהלים תקינים , על מעשה שחיתות שבוצעו בגוף שבו הוא עובד תבורר לפי הוראות פרק זה, בכפוף לסעיפים 45 ב' עד 45 ה'". למבקר המדינה סמכות: לברר את נושא הפגיעה במתלונן. להורות על צו מניעה כדי להגן על זכויות העובד. לבטל בצו החלטי על ביטול הפיטורים או על מתן פיצויים מיוחדים לעובד, בכסף, או בזכויות. לצוות על העברת העובד למשרה אחרת בשירות מעבידו. להגיש תלונה כנגד מי שהתריע שלא בתום לב או מתוך קנטרנות. בשנת 1992 חוקק חוק ההגנה על עובדים והחוק לעידוד טוהר המידות בשירות הציבור, התשנ"ב- 1992. בשנת 1989 הוקמה עמותת "עוגן" אשר תכליתה לסייע לעובדים אשר חשפו שחיתויות ולהפנותם לסיוע משפטי מטעם העמותה.
ניתן לנתח את נושא ההתרעה בהתייחס לתיאוריות פילוסופיות שונות:
האקזיסטנציאליזם - למרות שלא נמצא עיסוק ישיר בנושא ההתרעה בפילוסופיות הקיום, אפשר להסיק מתורותיהם של קאנט, סארטר ואחרים, כי באמצעות הבחירה האישית אנו מעצבים לא רק את דמותנו הפרטית אלא את תדמית החברה כולה. ניתן להסיק שההתרעה מחוייבת. שכל אחד מאתנו חייב להתריע כאשר הוא פוגש בשחיתות, שהרי בכל בחירה מתוך חירות, אנו מגדירים את ערכינו, וכל מעשה ומעשה מעצב את דמותה של החברה כולה.
התועלתנות - העיקרון התועלתני קובע שפעולה מוסרית היא אותה פעולה שגורמת מקסימום תועלת למקסימום בני אדם, או בנוסח אחר: לעולם עליך להתנהג כך שתגדיל את תועלת הכלל בצורה המירבית שבאפשרותך. גם כאן איננו מכירים מידע הקיים בתיאוריה זו לגבי תחום ההתרעה, אולם ניתן בהחלט להסיק מעיקריה של התיאוריה כי ההתרעה מחויבת, שהרי יעודה המרכזי של ההתרעה הינה תועלת הכלל.
האגואיזם האתי - ג'סי קאלין מגדיר את ה"אגואיזם האתי" כ: "העמדה האומרת, שמותר באפן מוסרי ואפילו יש חובה מוסרית, לכל אדם, לפעול לטובת האינטרסים האישיים שלו, גם כאשר אינטרסים אלה מתנגשים או שאינם עולים בקנה אחד עם האנטרסים של הזולת". מכאן ניתן להסיק באופן מיידי כי ההתרעה אינה מחוייבת, באם יש חשש כלשהו שהמתריע יפגע מתוצאות פעולתו.
עמדת המשך לתאוריית האגואיזם האתי, הינה ה"אגואיזם הפסיכולוגי" שבבסיס טענותיו "הדבר היחיד שאותו מסוגל האדם לרצות, מעצם טבעו, הוא התועלת האישית שלו. אם רוצה הוא בתועלתם של אחרים, הרי זה רק כאמצעי לתועלתו הוא". תאוריה זו נותנת משנה תוקף להסק - המתריע יתריע אך ורק אם הדבר עולה בקנה אחד עם תועלתו האישית.
כנגד הטענה כי התרעה מחויבת רק במקרים בהם מתקיימים תנאים מסוימים, כמו שהנזק הפוטנציאלי הינו חמור מאד, וכאשר יש תיעוד על הנוהל או הפגם, שיכולים לגרום נזק, וכשיש סיבה טובה להאמין שחשיפה ציבורית תמנע את המעשה הלא תקין בהווה ובעתיד, יש הטוענים כי אין אבחנה בין זכות למחויבות, ותמיד יש מחויבות להתריע, במיוחד על רקע החקיקה המגוננת על המתריעים. דוגמא טובה לכך היא מקרה מעבורת החלל צ'אלנג'ר אשר התפוצצה זמן קצר לאחר שיגורה ושבעת האסטרונאוטים שהיו על סיפונה נהרגו. אחד המהנדסים בחברת מורטון סיקול בע"מ ידע על בעיה בחיבורים מסוימים בטיל, ואמנם העביר דאגתו באופן נחרץ בפני הנהלת החברה ובפני פקידים בנאס"א. אך ההנהלה לא קבלה את דעתו ואף התנכלה לו מאוחר יותר.
אחת ההנחות העיקריות בטיעונים נגד ההתרעות הינה: מניעיו של המלשין לביצוע ההלשנה, הנובע ברוב המקרים משיקולים אנוכיים, ולא משיקולים של טובת הכלל. למרות שקיימת תפיסה המצדיקה "אגואיזם אתי" ו"אגואיזם פסיכולוגי" מבחינה אתית, הרי שיקולים של נקמנות אישית, האדרה עצמית, תאוות פרסום ומניעים אגואיסטים אחרים של המלשינים, אינם עולים בקנה אחד עם אתיקה ומוסר. "הגיהנום" אותו עובר המלשין בתהליך "ההוצאה לאור" של הלשנתו, נובע גם כן מזווית זו של בחינת הסוגיה. עצם העובדה שהמלשין יכול להרוויח מחשיפת האמת. עידוד המלשינים, יכול לגרום לפגיעה עצומה בצנעת הפרט ובחופש הפרט, שהרי המלשין מרשה לעצמו לפגוע לכל פרט ופרט ולפרסם מידע, בין אם רלוונטי או לא, לגבי מושא ההלשנה.
שאלה מרכזית בתחום "ההתרעה" הינה מצבו האישי של המלשין או המתריע לאחר פעולתו. לזה מצטרפת שאלה נוספת בדבר מוכנות החברה והמערכות לקבל הלשנות ולטפל כיאות במלשינים.
רשויות ממשלתיות אליהן מועברים המסרים, נוהגות להתעלם או לכסות על מחדלים. כתבים ועיתונאים עוסקים בעניין יום יומיים ומיד עוברים לסיפור הבא. ומי שנותר ללא עבודה, ללא חברים ובמצב פיננסי ונפשי קשה - הוא המתריע. צבי הראל במאמרו "הפריירים" (1991) מפרט שורה ארוכה של מקרי הלשנה וההשלכות של תוצאות ההלשנה על מלשינים, לדוגמא:
מאיה קוך - מנהלת חשבונות בתנובה הלשינה: "יד נעלמה מעכבת את השיקים של לקוחות החברה...", ארבעה ימים לאחר פנייתה לעיתונות, פוטרה מעבודתה. במכתב הפיטורין נכתב: "הינך מפוטרת מיידית עקב מעילה באמון". מאיה קוך פוטרה ללא פיצויים.
יוסף תמיר - "תיק אפרסק": התלונן על שחיתות במשרד הפנים ועל העברת כספים ממשרד הפנים למוסדות המפד"ל, הוא פוטר מתפקידו, הוחזר לאחר מס' חודשים לתפקידו בהתערבותם של שולמית אלוני ומבקר המדינה.
דר' אורי יערי חשף רשלנות רפואית בבי"ח בכפר סבא, ונאלץ מהיום למחר לעבור לבי"ח בלינסון. מבחינת בית המשפט לא זכה לדברי עידוד כחושף הפרשה ולחיזוק ידי האנשים.
יוסף הופמן, משגיח כשרות במלון הילטון, הצביע על קבלת שוחד של משגיח מטעם הרבנות. המלשין סבל במשך שנתיים מהתנכלות מצד הרשויות הדתיות ולאחר שנתיים מת מהתקף לב.
שמעון יוליס - מבקר במשרד הדתות: חשף שחיתות בקיום ישיבות פיקטיביות של המשרד. אולץ לצאת לגמלאות.
האיומים העומדים בפני המלשינים הינם פיטורים אישיים, איבוד המוניטין שלהם, קושי במציאת תעסוקה חדשה, אפשרות לאיבוד משפחה, חברים, איומים ישירים ועקיפים עליהם ועל בני משפחתם.
נושא ההתרעה מעלה בעיה מוסרית: מהי ההתנהגות הנכונה במצב של התנגשות אינטרסים, האינטרס האישי מול האינטרס הכללי, הציבורי. על מנת שההתרעה תתפוס מקומה בארגונים כמעשה לגיטימי ועל מנת שהמתריעים לא ישלמו מחיר יקר על פעולתם, יש לפתח תחיקה יסודית ומקיפה בתחום לגיטימיות ההתרעה וזכויות המתריעים.
"שנאו בשער, מוכיח; ודבר תמים, יתעבו." (עמוס פרק ה י), אמנם נכון שחלק מחושפי השחיתויות משקרים, ועושים זאת מתוך מניעים של נקמנות ורשעות, אך האחרים באים לומר - עד כאן. אי אפשר לחיות בחברה מושחתת. צריך לשנות. והמחיר שהם משלמים הוא מחיר אישי, משפחתי וכלכלי קשה מאוד.
אתי בורשטין, סא"ל במיל'. תאר ראשון בחינוך ופסיכולוגיה, תואר שני בהנדסת תעשייה וניהול, תואר שלישי במדעי ההתנהגות
